מדוע לא כדאי להכריז על מצב חירום אקלימי?

מיזם האקלים באוניברסיטת תל אביב פנה לסטודנטים והציע כרטיסי כניסה לוועידה השנתית למדע ולסביבה.  זאת כבר הועידה ה-50 של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, שמציעה כל שנה עושר של מושבים ושל מפגשים בנושאי סביבה שונים, דיונים בנושאי מדע ומדיניות סביבתית וגם מפגשים בין חוקרים, גופי ממשל, אנשי תקשורת, ארגוני חברה אזרחית והקהל הרחב.

למרות שהתקופה היתה תקופת מבחנים ועבודות גמר בסוף שנת הלימודים, מספר סטודנטים הרימו את הכפפה ויצאו להשתתף בשלושת ימי הועידה. הם חזרו כדי לספר על התובנות שלהם ועל ההתרשמות ממושבי ההרצאות ומהמפגשים בנושאי האקלים. הנה מה שחשבו, במילים שלהם.

כך כתבה לנו אביה ויזר, סטודנטית לתואר שני במחלקה לנוירוביולוגיה

כשנכנסתי לגני התערוכה ביום תחילת הכנס, התרגשתי, לא פחות. 

היו שם עשרות אנשים שהגיעו לפניי, דיברו וצחקו, שתו ואכלו אך היה משהו חריג בתמונה- אף אחד מהם לא החזיק חד פעמי ביד. כמה ימים לפני זה בדיוק התלבטתי עם חברה איך תיראה הלוגיסטיקה של הכנס. זה הרי יהיה מגוחך אם יהיה חד פעמי, מצד שני, איך אפשר אחרת? 
 

אז אפשר. 
 

אישית בעצם, אני יודעת שאפשר. לפני כמה חודשים חגגנו יום הולדת ראשון לבת שלי בגינה ליד הבית. הזמנו משפחה קרובה לפיקניק פשוט ורב פעמי. 
 

הלוגיסטיקה

היתה

כל כך קשה. 

והאורחים (מרביתם), אולי קצת העריכו, אבל פשוט לא הבינו. מה הסיפור שלנו? למה לטרוח כל כך ולהביא כלים אמיתיים? לא יותר קל להגיש את האוכל בחד פעמי?
 

ובכלל, למה כל ההתעסקות הזאת היום יומית עם חיתולי בד? מה הבעיה עם לקנות לה צעצועי פלסטיק? למה כל ההגזמה הזאת?
 

וזאת הסיבה שהתרגשתי באותו יום רביעי. (וכמובן לא היה מדובר בפיקניק של 30 איש, אלא של כמה מאות)
 

הרגשתי סוף סוף שיש עוד אנשים כמוני. שמוכנים לוותר טיפה על הנוחות שלהם כדי לנסות להשאיר פה משהו אחרינו. סוף סוף פגשתי עוד אנשים שעבורם לקחת איתם כוס רב פעמית בתיק, זה לא כזה ביג דיל. 
 

אני נתקלת בחיי בשני סוגי מתנגדים - הצד שלא מבין מה הבעיה והצד שחושב שהבעיה כל כל גדולה שאין לנו שום יכולת לפתור אותה.
 

המפגש עם אנשים שמחד- מבינים הכי הרבה, ומאידך- מוכנים לעבוד למען פיתרון, היה כל כך ייחודי עבורי שהוא כשלעצמו היה לדעתי עיקר הועידה.
 

באחד המושבים המעניינים שהייתי בהם, דיבר ד"ר אורי שרון, מנכ"ל האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, על "מצב חירום אקלימי"- כלי שיש בידי מנהיגי מדינות שיכול לאפשר להם לנקוט בצעדים חריגים או פעולות קיצוניות מהרגיל על מנת להגיב למשבר האקלים. במפתיע, ד"ר שרון הסביר מדוע זה לא נכון בעיניו להכריז על מצב כזה ונימק בשלל סיבות-
 

מצב חירום הוא מצב חריג, לא שגרתי, מובחן מהתנהלות יום יומית רגילה, שיש לו התחלה וסוף- מה שאי אפשר להגיד על משבר האקלים. פעולות קצרות וקיצוניות לא יעזרו ככל הנראה, אלא נדרשת התנהלות שונה לאורך זמן. 
 

לדעתו של ד"ר שרון, כלקח מהקורונה למדנו שאפשר לרתום אוכלוסיה להתנהלות חריגה רק לתקופות קצרות מאוד- בתחילת הקורונה למשל, היה שיתוף פעולה יחסית גדול של האוכולוסיה עם "גזרות" ממשלתיות. לאחר שנה לעומת זאת, אנשים כבר לא התרגשו מהחלטות או איסורים חדשים. במקרה של משבר האקלים נדרש גיוס רחב של כלל האוכלוסיה למען המטרה. הציבור לא אוהב הפחדות, קנסות, אי רציונליות או חוסר בהסברים ולכן גם במישור הזה, מצב חירום אינו מתאים להתמודדות עם משבר האקלים.
 

בנוסף, "מצב חירום" מאפשר להנהגה לנקוט בצעדים נוגדי דמוקרטיה, ובהיבט של משבר האקלים, לדעתו צריך בדיוק ההפך- לחזק את ידי הדמוקרטיה ולתת בידה את הכלים להתמודדות עם המשבר. 
 

שמחתי לשמוע את דבריו של ד"ר שרון, מכיוון שהמחשבה האינטואיטיבית שלי היתה שכדאי וצריך שכמה שיותר מדינות יכריזו על מצב חירום כזה. אבל מסתבר שהתמונה יותר מורכבת ממה שחשבתי. כמו משבר האקלים בעצמו. 
 

תודה שנתתם לי הזדמנות לקחת חלק בועידה הכל כך חשובה הזאת!

אביה ויזר